פסק-דין בתיק רע"א 11183-06-10

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת א. נחליאלי חייט) מיום 05.05.10, אשר קבעה כי יש לייחס חבות למבקשות (וכן למשיבים 3-4) לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן " חוק הפיצויים"), בגין האירוע שבו נפגע המשיב 1. יאמר מייד כי החלטת בית משפט קמא מציבה שאלות משפטיות מהותיות וחשובות, ומטעם זה בלבד יש ליתן רשות ערעור, והבקשה תידון כבערעור.

ואלה העובדות הרלוונטיות כפי שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא:

ביום 18.08.05 ארעה תאונת דרכים בין המבקשת מס' 1 אשר נהגה במכונית מסוג מיצובישי והיתה מבוטחת ע"י המבקשת מס' 2, לבין המשיב 3 שנהג ברכב מסוג רנו והיה מבוטח ע"י המשיבה 4.

המשיב מס' 1 (להלן " המשיב", הוא התובע בבימ"ש קמא), הגיע למקום התאונה באקראי באמצעות רכב אחר. בראות המשיב את התאונה שארעה בין רכבי המיצובישי והרנו, הוא עצר את רכבו שלו ויצא ממנו במטרה לסייע לנפגעים בתאונה, ונפגע בעצמו עת שהחליק על כתם שמן שהיה במקום.

הצדדים נחלקו בשאלה העובדתית - האם כתם השמן אשר גרם להחלקת המשיב, נשפך מתוך אחד מכלי הרכב אשר היה מעורב בתאונה, ואם כן - מאיזה רכב. האם השמן נשפך כתוצאה מהתאונה. ועוד עלתה השאלה האם יש רלוונטיות לשאלות הללו עת עסקינן בעילה על פי חוק הפיצויים.

בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי קודם להחלקתו על כתם השמן, עזב המשיב את מכוניתו לאחר שהחנה אותה במפרץ חנייה, נעל את הרכב והפעיל את האזעקה. המשיב החליק כאשר היה בסמוך לרכב הרנו של המשיב 3. נקבע כי במעשיו אלו, ניתק המשיב את הקשר בין השימוש במכוניתו לבין המשך התנהלותו, ואין חולק כי המצאות המשיב מחוץ לרכבו, אינה קשורה לשימוש ברכבו ואין לה כל זיקה לרכבו. לפיכך נדחתה התביעה כנגד המבטחת של המשיב (הנתבעת 1, היא המשיבה 2 בבקשה שבפני).

בנסיבות אלה, נקבע ע"י בית משפט קמא, כי המשיב הינו "הולך רגל" ביחס לשני כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה: המיצובישי והרנו.

עוד קבע בית משפט קמא, כי המשיב נפגע ממיכל שמן שהתנתק מאחד הרכבים זמן רב יחסית בטרם נפגע. השמן שהיה במיכל התפזר, והמשיב שהגיע למקום החליק על השמן, ואין זה משנה מאיזה רכב נפל המיכל. אם כך, לדברי בית משפט קמא: "מדובר בהשתלשלות נסיבות שהובילה לנפילתו של התובע. יש לזכור כי המנועים של כלי הרכב כבר דממו וכי הנהגים היו מחוץ לכלי הרכב ואפילו כבר הגיע בוחן תנועה למקום ונרשם דוח על התאונה וכיוצא באלה פעולות שלאחר התאונה בין שני כלי הרכב..." (עמ' 5 להחלטה)

ובהמשך: "ההתנתקות של מיכל השמן / הדלק היתה עובר לנפילת התובע, שהינו כאמור בגדר הולך רגל בלבד. השימושים העיקריים בכלי הרכב (הרנו והמיצובישי) הסתיימו זה מכבר. ההחלקה על השמן ארעה אחר כך. (עמ' 6, ההדגשות במקור - ו.פ).

לפיכך, בחן בית משפט קמא את השאלה "האם הנזק שנגרם ובעיקר האופן שבו התרחש הוא בתחום הסיכון שיצרה ההתנתקות של מיכל הדלק מהמכונית", והשיב על כך בשלילה. לדידו של בית משפט קמא תשובה אחרת מביאה ליצירת אבחנות מלאכותיות "דקות ודקיקות" שאין לקבלן.

למרות זאת, סבר בית משפט קמא כי יש לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים, אך מטעמים שונים מאלה שהציע המשיב.

לדברי בית משפט קמא: "השאלה שעלי לשאול היא האם המקרה כאן (פגיעת התובע) נכנס במסגרת המונח "נסיעה ברכב" של אחד משני כלי הרכב המעורבים בתאונה... במסגרת שאלה זו יש לבחון בעיקר את הקשר הסיבתי והמשפטי (בהעדר מחלוקת כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין הפגיעה לבין תאונה שקרתה בין הרנו למיצובישי), והאם העובדה והאופן בו נפגע התובע, היא בגדר הסיכון שהנסיעה בכלי הרכב הללו יצרה, ובעקבותיה הסיכון שתאונת הדרכים יצרה.... לעניין זה אין צורך כי התובע יהיה נוסע / נהג באחד מכלי הרכב, מאחר שאין חולק כי גם הולך רגל עלול להיפגע בתאונה בין כלי רכב... או שעלול להיפגע מנפילה או מהתנתקות אם  נוצרו כתוצאה מהתאונה" (עמ' 8 להחלטה).

ממשיך בית משפט קמא ושואל- האם העובדה שהתובע בא לעזרת הנפגעים בתאונה מספיק לתחולת חוק הפיצויים? ותשובתו חיובית. היינו, מאחר ואין חולק כי המשיב בא לעזרת הנפגעים בתאונה, יש לשים לנגד עינינו את תכלית החוק, שהיא תכלית סוציאלית שעניינה "מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ללא קשר לשאלת מידת אשמתו לקרות התאונה..." (עמ' 9 להחלטה, מצוטט מתוך דנ"א 10017/02).

מסכם בית משפט קמא, וקובע: "במסגרת שיקולי הבאתי גם כי אל מול התכלית הסוציאלית של החוק, שעיקרה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים ניצבת מטרה ראויה לכשעצמה שלא להרחיב יתר על המידה את מעגל הנפגעים מתאונת הדרכים; אך יחד עם זאת אני סבורה כי יש לאזן בין שתי המטרות הנזכרות ויש ליתן בידי השופט אפשרות לבחון בחינה קזואיסטית בכל מקרה לגופו, ולא לגזור דין מוחלט, אלא לראות כי לאחר בחינה קזואיסטית ניתן ליישב מקרים מסויימים עם תכלית החוק, ההגדרה שבחוק, הצד הערכי שלו והמסר היוצא מבתי המשפט, ולראות לישב באופן סביר בין אלה ובין הפן הכלכלי" (עמ' 10 להחלטה).

בנסיבות אלה קבע בית משפט : "אשר על כן ולאור הקביעה כי מדובר בסיכון הבסיסי אותו יצרה הנסיעה בכלי הרכב (הרנו והמיצובישי), מאחר והעזרה לנפגעים היתה כתוצאה מהתאונה של שני כלי הרכב- אני קובעת כי הנתבעים 2-3 והנתבעים 4-5 חבות לפיצוי התובע על הנזק שנגרם לו בתאונת הדרכים, בחלקים שווים".

טענות המבקשות :

לטענת המבקשות לוקה החלטת בית משפט קמא בסתירה פנימית, כאשר מחד נקבע כי השימוש בכלי הרכב הסתיים זמן רב טרם החלקתו של המשיב על כתם השמן, ומאידך קבע כי התאונה שקרתה למשיב הינה כתוצאה מהשימוש העיקרי באותם כלי רכב.

המבקשות מבינות את חוסר הנוחות הנובע כתוצאה מדחיית תביעתו של המשיב אשר כל רצונו היה לסייע לנפגעים בתאונה, אך "מיישבות" קושי זה בהפניית המשיב לתביעת המל"ל לנוכח היות התאונה "תאונת עבודה".

עוד נטען ע"י המבקשות כי החלקה על כתם שמן איננה חלק מהסיכון הבסיסי שבשימוש בכלי הרכב המעורבים בתאונה, כפי שנקבע ברע"א 4620/04 (שם דובר על פגיע כתוצאה מטיפול דרך).